Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות נדרים

הלכות נדרים. יש בכללן שלוש מצוות -- שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר; (ב) שלא יחל דברו; (ג) שיופר הנדר או השבועה, זה הוא דין הפר נדרים המפורש בתורה שבכתב. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות נדרים פרק א

א) הנדר נחלק לשתי מחלקות. החלק הראשון -- הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עליי שלושים יום, או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם, או פירות אלו אסורין עליי: בכל לשון שיאסור, הרי זה נאסר בהן -- ואף על פי שאין שם שבועה כלל, ולא הזכרת שם, ולא כינוי. ועל זה נאמר בתורה "לאסור איסר על נפשו" (במדבר ל,ג), שיאסור על עצמו דברים המותרין. וכן אם אמר הרי הן עליי איסר, הרי אלו אסורין. וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי איסר.

ב) והחלק השני -- הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר, הרי עליי להביא עולה, או הרי עליי להביא שלמים, או מנחה; או הרי בהמה זו עולה, או שלמים. והאומר עליי, הוא הנקרא נדר; והאומר הרי זו, הוא הנקרא נדבה. והנדבה והנדר ממין אחד הן; אלא שהנדרים חייב באחריותן, ונדבות אין חייבין באחריותן. ועל זה נאמר בתורה ו"נדריך אשר תידור, ונדבותיך..." (דברים יב,יז). וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש.

ג) ודיני החלק הראשון, ועניינו -- הם שאנו מבארים בהלכות אלו; אבל דיני נדרי הקדש ומשפטיהם -- כולם יתבארו במקומם, בהלכות מעשה הקרבנות.

ד) מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו, בין שהיה מנדרי איסר, בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר "מוצא שפתיך, תשמור ועשית..." (דברים כג,כד), ונאמר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג).

ה) האוסר על עצמו מין ממיני מאכל, כגון שאמר, תאנים אסורין עליו, או תאנים של מדינה פלונית אסורים עליו, וכיוצא באלו, ואכל מהן כל שהוא -- לוקה מן התורה, שנאמר "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג): שאין לנדרים שיעור -- שכל הנודר מדבר, הרי זה כמפרש כל שהוא.

ו) אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עליי, או אכילה מפירות אלו -- אינו לוקה עד שיאכל כזית. [ו] אסר על עצמו אכילה מן התאנים, ואכילה מן הענבים, בין בנדר אחד, בין בשני נדרים -- הרי אלו מצטרפין לכזית. וכן כל כיוצא בזה.

ז) האומר פירות אלו עליי קרבן, או שאמר הרי הן כקרבן, או שאמר לחברו כל מה שאוכל לך עליי קרבן, או כקרבן, או הרי הן עליי קרבן -- הרי אלו אסורין עליו: מפני שאפשר שיידור אדם קרבן; ויעשה בהמה שהייתה חול קרבן, ותיאסר.

ח) אבל האומר פירות אלו עליי, או מין פלוני עליי, או מה שאוכל עם פלוני עליי כבשר חזיר, או כעבודה זרה, או כנבילות וטריפות, וכיוצא באלו -- הרי אלו מותרין, ואין כאן נדר: שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר. [ט] זה הכלל, כל המשים דברים המותרים כדברים האסורין -- אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר, הרי אלו אסורים; ואם אינו יכול לעשותו בנדר, הרי אלו מותרין.

ט) [י] החטאת והאשם, אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו -- שהנודר בנזיר, מביא חטאת, ואם נטמא, מביא אשם כמו שיתבאר; לפיכך האומר פירות אלו עליי כחטאת, או כאשם, או שאמר הרי הן חטאת, או הרי הן אשם -- הרי אלו אסורין.

י) ואין צריך לומר באומר הרי הן עולה או שלמים או מנחה או תודה, שהן אסורין -- שכל אלו באין בנדר ונדבה; [יא] אבל האומר, פירות אלו עליי כחלת אהרון, או כתרומתו -- הרי אלו מותרין: שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה.

יא) [יב] האומר הרי הפירות האלו עליי כנותר, כפיגול, כבשר טמא של קודשים -- הרי אלו אסורין: שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום.

יב) [יג] האומר הרי הן עליי כמעשר בהמה -- הרי אלו אסורין, הואיל וקדושתו בידי אדם; הרי הן עליי כבכור, הרי אלו מותרין -- שאין קדושתו בידי אדם, ואינו יכול להתפיסו בנדר, שנאמר בו "לא יקדיש איש אותו" (ויקרא כז,כו).

יג) [יד] אמר הרי הן עליי כחרמי שמיים -- הרי אלו אסורין, שחרמי שמיים לבדק הבית. הרי הן עליי כתרומת הלשכה, כתמידים, כדירים, כעצים, כאישים, כמזבח, או כאחד ממשמשי המזבח, כגון שאמר הרי הן עליי כיעים, כמזרקות, כמזלגות, וכיוצא בהן, וכן האומר הרי הן עליי כהיכל, כירושלים -- הרי אלו אסורין, ואף על פי שלא הזכיר שם קרבן: שכל דברים אלו, עניינם כאומר הרי הן עליי קרבן.

יד) [טו] היה לפניו בשר קודש, אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים, ואמר הרי הן עליי כבשר זה -- הרי אלו אסורין: שלא התפיס אלא בעיקרו, שהיה אסור. אבל אם היה בשר בכור -- אם לפני זריקת דמים, הרי זה אסור; ואם לאחר זריקת דמים, הרי זה מותר.

טו) [טז] יש מקומות שאנשיהם עילגים, ומפסידין את הלשון, ומכנין על דבר, בדבר אחר -- הולכין שם אחר הכינוי. כיצד, כל כינויי קרבן, כקרבן. האומר הרי הן עליי קונם, קונח, קונז -- הרי אלו כינויין לקרבן; חרק, חרף, חרך -- הרי אלו כינויין לחרם. וכן כל כיוצא בזה -- הולכין אחר לשון כלל העם, באותו מקום ובאותו זמן. [יז] וכשם שאוסר עצמו בכינויין -- כך אם הקדיש בכינויין, הרי זה הקדש; וכינויי הכינויין מותרין, בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש.

טז) [יח] האומר לחברו, מה שאוכל עימך, לא יהא חולין, או לא יהא כשר, או לא יהא דכי, או לא יהא טהור -- הרי זה כמי שאמר לו, כל מה שאוכל עימך יהא קרבן שהוא אסור; וכן אם אמר לו, כל מה שאוכל עימך טמא, או נותר, או פיגול -- הרי זה אסור.

יז) [יט] האומר לחברו, לא חולין לא אוכל לך -- הרי זה כמי שאמר לו, מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן; וכן אם אמר, הקרבן שאוכל לך, קרבן שאוכל לך, כקרבן שאוכל לך -- הרי זה אסור.

יח) אבל האומר, הקרבן לא אוכל לך, או כקרבן לא אוכל לך, או לקרבן לא אוכל לך, או קרבן לא אוכל לך, או לא קרבן לא אוכל לך -- כל אלו מותרין: שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה, והנשבע בקרבן אינו כלום; או שנדר שלא יאכל לו קרבן.

יט) [כ] חולין שאוכל לך, החולין שאוכל לך, כחולין שאוכל לך, חולין שלא אוכל לך, החולין שלא אוכל לך, כחולין שלא אוכל לך -- הרי זה מותר. [כא] אבל האומר לא טמא שאוכל לך, לא נותר שאוכל לך, לא פיגול שאוכל לך -- הרי זה אסור: שמשמעו שדבר שאוכל לך הוא שיהיה פיגול או טמא, לפיכך לא אוכל לך.

כ) [כב] כהיכל שאוכל לך, היכל שאוכל לך, לא היכל שאוכל לך -- אסור; היכל שלא אוכל לך, כהיכל שלא אוכל לך, לא היכל שלא אוכל לך -- מותר, שזה כמי שנשבע בהיכל שלא יאכל. וכן כל כיוצא בזה.

כא) [כג] האומר לחברו, מודר אני ממך -- משמע דבר זה, שלא ידבר עימו; מופרש אני ממך -- משמע דבר זה, שלא יישא וייתן עימו. מרוחק אני ממך -- משמע, שלא יישב עמו בארבע אמות; וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משמתנא אני ממך.

כב) אבל אם אמר לו, מודר אני ממך שלא אוכל לך, או מופרש אני ממך שלא אוכל לך, או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך -- הרי זה אסור לאכול; ואם אכל כזית מכל נכסיו, לוקה משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג). [כד] אמר לו, מנודה אני לך שלא אוכל לך -- אינו אוכל לו; ואם אכל, אינו לוקה. אמר לו, נדינא ממך, הרי זה אסור ליהנות לו.

כג) [כה] האומר לחברו, הרי עליי כנדרי רשעים אם אוכל לך, שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה, ואכל -- חייב בכולן. וכן האומר, הרי עליי כנדבות כשרים, שמנדבותם נזיר וקרבן -- הרי זה חייב. [כו] אמר הרי עליי כנדרי רשעים, או כנדבות כשרים, שאוכל לך, או אם אוכל לך -- הרי זה אסור, אף על פי שלא פירש. אמר כנדרי כשרים, לא נתחייב בכלום -- שאין הכשרים נודרין בדרך איסור וכעס.

כד) אמר כנדרי רשעים הריני, והיה נזיר עובר לפניו -- חייב בנזירות; כנדרי רשעים עליי, חייב קרבן; כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו, חייב בשבועה כנודר.

כה) [כז] הנודר בתורה, כגון שאמר פירות אלו עליי כזו -- לא אמר כלום; ואינו צריך שאילה לחכם, אלא אם כן היה עם הארץ -- כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. [כח] נדר במה שכתוב בה -- הרי זה אסור, שהרי כתוב בה איסר ונדר. נטלה בידו ונדר בה, הרי זה כמו שנדר במה שכתוב בה. [כט] האומר לחברו, נשכים ונשנה פרק -- עליו להשכים ולשנות, שזה כמו נדר הוא ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.

כו) [ל] האומר לאשתו, הרי את עליי כאימי, או כאחותי, או כעורלה, או ככלאי הכרם -- הרי זה כאומר על הפירות, הרי אלו כבשר חזיר: כשם שהוא מותר לאוכלן כמו שביארנו, כך מותר באשתו. אבל אם אמר לה, הריני מודר ממך הנאה, או הנאת תשמישך אסורה עליי -- הרי זו אסורה עליו, כמו שיתבאר.

---

הלכות נדרים פרק ב

א) אחד הנודר מפי עצמו, או שהדירו חברו ואמר אמן, או דבר שעניינו כעניין אמן, שהוא קבלת דברים.

ב) אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות; אבל המתכוון לנדור בנזיר ונדר בקרבן, בקרבן ונדר בנזיר, בשבועה ונדר, או שנתכוון לנדור ונשבע, או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים -- הרי זה מותר בשניהם, ואין כאן נדר.

ג) הנודר על דעת אחרים, הרי זה כנשבע על דעת אחרים; וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דיבור, או שמיחו בו בתוך כדי דיבור וקיבל -- הרי זה מותר. ודין כל אלו הדברים בנדרים, כדינן בשבועות.

ד) מי שהתנה קודם שיידור ואמר, כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים, הריני חוזר בהם, או הרי הם בטילים, וכיוצא בדברים אלו, ואחר כך נדר -- אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר, הרי נדרו קיים: שהרי ביטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקיבל התנאי בליבו וקיימו, הרי הנדר בטיל: ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש מי שמורה להחמיר ואומר -- והוא שיזכור התנאי אחר שנדר, בתוך כדי דיבור.

ה) מי שהקדים את התנאי לשנה או לעשר, ואחר כך נדר, ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי, ושכח על איזה דבר התנה וכיצד היה התנאי -- אם אמר על דעת ראשונה אני עושה, אין נדרו נדר: שהרי ביטלו. ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה, כבר ביטל התנאי וקיים הנדר: שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי, ואף על פי כן נדר.

ו) יש מן הגאונים שאמר אין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים בלבד, לא בשבועות; ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים.

ז) סתם נדרים להחמיר, ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד, האומר הרי הפירות האלו עליי כבשר מליח, וכיין נסך -- אומרין לו, מה היה בליבך: אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן, וכיין שנתנסך על המזבח היה בליבי, הרי זה אסור; ואם אמר לא היה בליבי אלא תקרובת עבודה זרה, ויין שנתנסך לה, הרי זה מותר; ואם נדר סתם, הרי זה אסור.

ח) וכן האומר הרי הפירות האלו עליי חרם -- אם כחרם של בדק הבית, אסור; ואם כחרמי הכוהנים, מותר, מפני שהן ממון שלהן, ואין בהן אסור; ואם סתם, אסור.

ט) הרי הן עליי כמעשר -- אם כמעשר בהמה, אסור: מפני שהוא קרבן שהקדישו בידו, כמו שביארנו. ואם כמעשר דגן, מותר; ואם סתם, אסור.

י) הרי הם עליי כתרומה -- אם לתרומת הלשכה נתכוון, הרי זה אסור; ואם לתרומת הגורן נתכוון, מותר; ואם סתם, אסור. וכן כל כיוצא בזה.

יא) במה דברים אמורים, במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני עניינות. אבל מקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד, ואמר שם הרי הן עליי חרם -- הרי זה אסור; וכן אם היה דרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי כוהנים, הרי זה מותר. וכן כל כיוצא בזה, שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן.

יב) הנודר בחרם ואמר לא היה בליבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת, נדר בקרבן ואמר לא היה בליבי אלא בקרבנות המלכים, אמר לחברו הרי עצמי עליך קרבן ואמר לא היה בליבי אלא לאוסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תיהנה לו אשתו ואמר לא היה בליבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה -- וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך -- אם היה הנודר תלמיד חכמים, הרי זה מותר ואין צריך שאילה לחכם; ואם היה עם הארץ, מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור, ופותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו. ובין שהיה תלמיד חכמים או עם הארץ -- גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים, ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתל.

יג) וכן האומר לאשתו הרי את עליי כאימי, או פירות אלו עליי כבשר חזיר, שאין כאן נדר, כמו שביארנו -- אם היה הנודר תלמיד חכמים, אינו צריך שאילה לחכם; ואם היה עם הארץ, צריך שאילה לחכם, ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

יד) ההפקר -- אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לחזור בו. ומה הוא ההפקר -- הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכול, בין במיטלטלין בין בקרקעות. וכיצד דין ההפקר, כל הקודם וזכה בו, קנהו לעצמו ונעשה שלו; ואפילו זה שהפקיר, דינו בו כדין כל אדם -- אם קדם וזכה בו, קנהו.

טו) המפקיר לעניים אבל לא לעשירים, אינו הפקר -- עד שיפקיר לכול כשמיטה. והמפקיר עבדיו הגדולים, קנו עצמם; והקטנים, כל הקודם בהם זכה, כשאר כל המיטלטלין. [טז] המפקיר את הקרקע, כל הקודם והחזיק בהן זכה.

טז) דין תורה -- אפילו הפקיר בפני אחד, הרי זה הפקר, ונפטר מן המעשרות, כמו שיתבאר במקומו; אבל מדברי סופרים -- אינו הפקר, עד שיפקיר בפני שלושה, כדי שיהיה אחד זוכה אם רצה, והשניים מעידין.

יז) והאומר הרי זה הפקר, וזה -- הרי השני ספק הפקר; ואם אמר וזה כמו זה, או שאמר וגם זה -- הרי התפיס השני, ויהיה הפקר ודאי.

יח) [יז] המפקיר את שדהו, ולא זכה בה אדם -- כל שלושה ימים, יכול לחזור בו; אחר שלושה ימים, אינו חוזר, אלא אם קדם וזכה בה, הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר.

יט) [יח] האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד -- עד שלא זכה בה הוא או אחר, יכול לחזור בו; ומשזכה בה בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו. ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה -- מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא, שאין אדם מפקיר לזמן קצוב.

כ) [יט] דבר המופקר שבא אחד ושמרו, והיה מביט בו שלא ייטלנו אדם -- לא קנהו בהבטה: אלא עד שיגביהו אם היה מיטלטלין, או יחזיק בקרקע, כדרך שקונין הלקוחות.

---

הלכות נדרים פרק ג

א) ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועת ביטוי: שבשבועת ביטוי, אין שבועה חלה על שבועה; ובנדרים, יחול נדר על נדר. המתפיס בשבועה, פטור; ובנדרים, חייב. אין שבועת ביטוי חלה, אלא על דברי הרשות; ונדרים חלות על דברי מצוה, כדברי הרשות. שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש, ועל דבר שאין בו ממש; ונדרים אינן חלות, אלא על דבר שיש בו ממש.

ב) כיצד יחול נדר על נדר, האומר הרי עליי קרבן אם אכלתי כיכר זו, הרי עליי קרבן אם אוכלנה, הרי עליי קרבן אם אוכלנה, ואכלה -- חייב על כל אחת ואחת. וכן כל כיוצא בזה.

ג) כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חברו שנדר, ואמר ואני כמותך, בתוך כדי דיבור -- הרי זה אסור במה שנאסר בו חברו; שמע השלישי זה שאמר ואני, ואמר ואני, אפילו היו מאה וכל אחד מהן אומר ואני בתוך כדי דיבורו של חברו -- הרי כולן אסורין.

ד) וכן האומר הבשר הזה עליי אסור, וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים, והפת הזאת כבשר הזה -- הרי הפת נתפשה ונאסרה; וחזר ואמר ודבש זה כפת הזאת, ויין זה כדבש זה, אפילו הן מאה -- כולן אסורין.

ה) הרי שמת אביו או רבו היום, ונדר שיצום אותו היום, וצם, ולאחר שנים אמר, הרי יום זה עליו כיום שמת בו אביו או רבו -- הרי זה אסור לאכול בו כלום, שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו. וכן כל כיוצא באלו.

ו) כיצד חלות הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות, האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג אסורה עליו, והרי התפילין אסורות בנטילה עליו -- הרי אלו אסורין עליו; ואם אכל או ישב או נטל, לוקה. וכן כל כיוצא בזה. ואין צריך לומר במי שאמר הרי עליי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח, שהוא חייב בקרבן. וכן כל כיוצא בזה.

ז) ומפני מה נדרים חלות על דברי מצוה, ושבועות אינן חלות על דברי מצוה -- שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו: נמצא הנשבע לבטל מצוה, אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיניי, ואין שבועה חלה על שבועה; והאוסר דבר זה בנדר, זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע עליו מהר סיניי.

ח) כשאתה מתבונן בכתוב, תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה -- שהרי אומר בשבועת ביטוי "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד), בדברי הרשות כמו שביארנו, שיאכל וישתה היום או שיצום, וכיוצא בהן; ובנדרים הוא אומר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות.

ט) הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב -- חייב לצום, שהנדרים חלות על דברי מצוה, כמו שביארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים -- הרי זה חייב לצום; ואין צריך לומר ראש חודש. פגע בו חנוכה ופורים, יידחה נדרו מפני הימים האלו -- הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים, הרי הן צריכין חיזוק; ויידחה נדרו, מפני גזירת חכמים.

י) כיצד אין הנדרים חלות אלא על דבר שיש בו ממש, האומר דיבורי עליך קרבן -- אינו אסור מלדבר עימו, שהדיבור אין בו ממש; וכן אם אמר לו דיבורי אסור עליך -- אין זה כאומר פירותיי אסורין עליך, או פירותיי קרבן עליך, שהן אסורין עליו.

יא) לפיכך האומר לחברו קרבן שאיני מדבר עימך, או שאיני עושה עימך, או שאיני מהלך עימך, או שאמר קרבן שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, או שאמר לאשתו קרבן שאיני משמשך -- אין הנדר חל בכל אלו: והרי זה כאומר דיבורי והילוכי ועשייתי ושימושי קרבן, שהן דברים שאין בהן ממש.

יב) [יא] אבל האומר ייאסר פי לדיבורו, וידיי למעשיהן, ורגליי להילוכן, ועיניי לשינתן -- הרי הנדר חל עליהן; לפיכך האומר לחברו, קרבן פי מלדבר עימך, וידיי מלעשות עימך, ורגליי מלהלך עימך -- הרי זה אסור.

יג) וכן האומר הרי עליי קרבן, אם אדבר עם פלוני, או אם לא אדבר עימו, ועבר על דברו -- חייב בקרבן; וכן אם נדר דיברתי ולא דיברתי וכיוצא בהן -- שאין אלו נדרי איסר שאנו מבארין משפטיהם, אלא נדרי הקדש.

יד) [יב] הנודר בדברים שאין בהן ממש ואסרן -- אף על פי שאין הנדר חל עליהן, אין מורין לו שינהוג בהם היתר, הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן; אלא פותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו נדרו, אף על פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.